ילדים לומדים להתמודד עם הצפת רגשות באמצעות חשיפה חוזרת ונשנית לשלווה של המבוגרים סביבם ברגעים מורכבים.
אבל אני חושבת שזה לא מספיק.
הם צריכים אותנו עקביים, אבל גם יצירתיים.
הם צריכים מסגרת ברורה, אבל גם חופש בתוך המסגרת.
הם צריכים מבוגר שיודע להחזיק את הסירה וגם להזרים לתוכה קצת רוח.
התשובה, לעיתים קרובות, טמונה בשילוב העדין בין שלושה כוחות חינוכיים: עקביות, יצירתיות, ואינטגרציה בין הפורמלי לבלתי-פורמלי.
העקביות – הקרקע הבטוחה
היא הלב הפועם של הסמכות הבריאה.
כשהתגובה שלנו צפויה, רגועה ולא נבהלת, הילד לומד שהוא יכול להתפרק מבלי לאבד את האהבה.
הוא לומד שהמבוגר נשאר, גם כשהוא לא "מתנהג יפה".
שיש על מי להישען.
היצירתיות – הנשימה הפתוחה
היא הכלי החזק ביותר של החינוך הבלתי-פורמלי.
היא מה שמלמד את הילד שהעולם לא נבנה רק מחוקים אלא גם מהמצאות.
היא מאפשרת לראות את הילד הייחודי שמולנו, ולא רק את "התלמיד" או "הבן".
הבלתי-פורמלי פורח כשיש מקום לנסות, לטעות, להמציא, לאלתר.
וכשהוא משתלב נכון בתוך המסגרת הפורמלית, לא כעולם נפרד אלא כגישה, קורה הקסם.
והשילוב – חינוך שמחזיק גם וגם וגם
אנחנו לא צריכים לבחור בין כללים לבין יצירתיות
בין פורמלי לבין אישי
בין עוגן לבין תנועה
אנחנו יכולים להיות גם גם גם:
גם נוכחים ומחזיקים
גם גמישים ומחדשים
גם כאלה שמבינים שילד לא צריך רק ללמוד, הוא צריך גם להרגיש
כשאנחנו מצליחים לשזור את הרוח של החינוך הבלתי-פורמלי לתוך המסגרת
להכניס יצירתיות לתוך הסדר
ולתת לעקביות ללוות את שניהם
אנחנו לא רק מחנכים
אנחנו בונים מערכת עצבים רגשית בריאה, לילד, וגם לעצמנו
נכתב על ידי אביה מעלם
הבעלים של NG- geffen
מורה לשעבר במערכת החינוך הפורמלית
